תנחומא בובר
כי תצא למלחמה וגו' ושבית שביו (דברים כא י). שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, וראית בשביה אשת יפת תאר [וגו'] וגלחה א ראשה (שם יא יב), כדי שלא תמצא חן בעיניו, מה כתיב אחריו, כי תהיין לאיש שתי נשים (שם שם טז), שתי נשים בבית, מריבה בבית, ועוד האחת אהובה, והאחת שנואה, או שתיהן שנואות, מה כתיב אחריו, כי יהיה לאיש בן סורר ומרוה (שם שם יח), כל מאן דנסיב יפת תואר נפיק מינייהו בן סורר ומורה, שכן מצינו בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג אותו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי [בן גרא] ושבע בן בכרי, ואחיתופל, ומפיבושת, ואיש בשת, והשליט ציבא על כל בית שאול, ותניא ר' יוסי אומר וכי מפני שאכל בן סורר ומורה חצי ליטרא בשר, ושתה חצי לוג יין, אמר תורה יצא לבית הסקילה, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסופו לגמר נכסי אביו עם הסריקין שאכל ושתה עמהם, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים, והורג ומלסטם את הבריות, ואמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים נאה להם ונאה לעולם, ומה כתיב אחיו, וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת (שם שם כב), אם ניצל מזה לא ניצל מזו, למדנו שעבירה גוררת עבירה, מצוה גוררת מצוה מניין, שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך וגו', שלח תשלח וגו' למען ייטב לך והארכת ימים(שם כב ו ז), אחריו מה כתיב [כי תבנה בית חדש] (שם שם ח), תזכה לבנות בית ולעשות מעקה, מה כתיב אחריו, לא תזרע כרמך כלאים (שם שם ט), תזכה לכרם ולזרוע שדה, מה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור (שם שם י), תזכה לשורים ולחמורים, מה כתיב אחריו, לא תלבש שעטנז וגו' (שם שם יא), תזכה לבגדים נאים מצמר ומפשתן, מה כתיב אחריו, גדילים תעשה לך (שם שם יב), תזכה למצות ציצית, מה כתיב אחריו, כי יקח איש אשה (שם שם יג), תזכה לאשה ולבנים, למדנו שמצוה גוררת מצוה, לכך נסמכו פרשיות אלו לאלו.
מדרש תנחומא
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וְגוֹ', וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וְגוֹ'. שְׁתַּיִם בַּבַּיִת, מְרִיבָה בַּבַּיִת. וְלֹא עוֹד, אַחַת אֲהוּבָה וְאַחַת שְׂנוּאָה, אוֹ שְׁתֵּיהֶן שְׂנוּאוֹת. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. כָּל מָאן דְּנָסִיב יְפַת תֹּאַר, נָפִיק מִנַיְיהוּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁכֵּן כָּתַב בְּדָוִד, עַל שֶׁחָמַד מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר בְּצֵאתוֹ לַמִּלְחָמָה, יָצָא מִמֶּנּוּ אַבְשָׁלוֹם שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, וְשָׁכַב עִם עֶשֶׂר פִּלַגְשָׁיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ, וְעַל יָדוֹ נֶהֶרְגוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה רְבָבוֹת, וְעָשָׂה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנֶהֱרַג שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא וְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַאֲחִיתֹפֶל, וְלִמְפִיבֹשֶׁת (וּלְאִיֹש בֹּשֶת) הָרַג, וְהִשְׁלִיט צִיבָא עַל כָּל בֵּית שָׁאוּל. וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה חֲצִי לִיטְרָא בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן חַי אָמְרָה תּוֹרָה יֵצֵא לְבֵית דִּין וְיִסָּקֵל. אֶלָּא הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹפוֹ לִגְמֹר נִכְסֵי אָבִיו עִם הַסְּרִיקִין שֶׁאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהֶן, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְיָצָא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וְהוֹרֵג וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְאָמְרָה תּוֹרָה, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת. אִם נִצָּל מִזּוֹ, לֹא נִצָּל מִזּוֹ. לָמַדְנוּ, שֶׁעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וּמִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, מִנַּיִן. דִּכְתִיב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וְגוֹ' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. אַחֲרָיו מַה כְּתִיב: כִּי תִּבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, תִּזְכֶּה לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ וְלַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, תִּזְכֶּה לְכֶרֶם וְלִזְרֹעַ שָׂדֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תַּחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, תִּזְכֶּה לִשְׁוָרִים וַחֲמוֹרִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, תִּזְכֶּה לִבְגָדִים נָאִים מִן צֶמֶר וְלִבְגָדִים נָאִים מִפִּשְׁתִּים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ, תִּזְכֶּה לְמִצְוַת צִיצִית. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, תִּזְכֶּה לְאִשָּׁה וּלְבָנִים. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. לְפִיכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ זוֹ לָזוֹ.
תנחומא בובר
ד"א חלילןה לך. אמר אברהם רבונו של עולם צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו, ואיזו היא האשה, זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל, שנאמר [ויבאו ויצורו עליו באבלה וגו'] וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה (ש"ב כ טו), וכיון שהרגישה סרח בדבר התחילה לצעוק קראו לה ליואב, כיון שבא יואב אמרה האתה יואב ויאמר אני (שם שם יז), אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך יושב שבת תחכמוני וגו' (ש"ב כג ח), הלא קראת בתורה כי תקרב אל עיר וגו' (דברים כ י), ולא היה לך לעשות כן, דבר (תדברו) [ידברו] בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל (ש"ב כ יח), וקראת אליה לשלום וגו' (דברים שם), באבל וכן חתמו וגו' (ש"ב שם) ולמה תבלע נחלת ה' (שם יט), כיון ששמע כן היה מתיירא ואמר יואב יש כאן צורך, שנאמר (ויאמר יואב) [ויען יואב ויאמר חלילה] חילה לי וגו' (שם שם כ), ואתה שאתה רחמן ערב לך לאבד את אלו, חלילה לך מעשות כדבר הזה, ומה אמר לה יואב לא כן הדבר, כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו (שם שם כא), בעל מום עובד ע"ז, ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי (שם שם א), אמרה לו אנכי שלומי אמוני ישראל (שם שם יט), אני ששלמתי מנין לישראל, שנאמר ושם בת אשר סרח (במדבר כו מו), אלא עמוד במקומך ואני אעשה שלום, שנאמר הנה ראשו מושלך איך בעד החומה (ש"ב שם כא), וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנה ראשו ליואב. אלא ראה מה עשתה, ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה (שם שם כב), מהו בחכמתה, אלא אמרה להם היו יודעים כי יואב וכל ישראל עומדים בחוץ להרוג אותנו ובנינו ובנותינו, אמרו לה למה, אמרה להם מאה בני אדם הוא מבקש ליטול וילך, אמרו לה יטול מאתים, אמרה להם אינו מבקש אלא חמשים איש, אמרו לה יטול מאה, אמרה להם אינו מבקש אלא חמשה, אמרו לה יטול עשרה, אמרה להם אינו מבקש אלא אחד, שבע בן בכרי שמו, מיד כששמעו כך הלכו וכרתו את ראשו, שנאמר ויכרתו את ראש שבע בן בכרי (שם שם). ראה חכמתה של אשה זו, כשם שבא אברהם בחכמה לפני הקב"ה, בא מחמשים למ' ומן מ' לל', ומן לן' לכ', ומן כ' לי', אף זו כך. ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה, עליה מקלס שלמה טובה חכמה מכלי קרב (קהלת ט יח), טובה היתה חכמתה של סרח, מכלי קרב שהיו ביד יואב, כיון שנטל יואב את ראש שבע בן בכרי מיד חזר ולא נגע בעיר, אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם ומה אם יואב שנטל את ראש איש אחד שהיה חייב, הניח את כל העיר, ואתה שאתה רחמן תאבד את הכל, חלילה לך.